איך "משתחררים" מרגשות כואבים?

מאת: ד"ר שרון אלדר, פסיכולוגית קלינית מומחית

"אני רוצה לשחרר את זה, לזרום, שלא יהיה לי אכפת..."

"נמאס לי, אני רוצה שזה יפסיק להפריע לי..."

"אני רוצה לשחרר ולא לכעוס יותר..."

"אני צריכה לשחרר את מה שהוא חושב עלי..."

"למה אני לא יכולה לשחרר את החרדה ולעשות את זה?"

משפטים כאלה נשמעים לא פעם בחדר הטיפולים. לא משנה מהו הקושי או מהי מטרת הטיפול, פעמים רבות עומד מאחוריהם הרצון להפסיק לחוות רגשות או מחשבות מכאיבים – להשתחרר מהם. האדם רוצה להרגיש חופשי, משוחרר, אבל מה בעצם אנחנו מבקשים "לשחרר"?

לעיתים, נראה כי "לשחרר" משמעו "להעלים" – לא להרגיש כעס, עצב או אשמה, לא לחשוב על מה שאחרים חושבים עלינו, לא לחוות תסמיני חרדה. לפעמים, "לשחרר" זה פשוט לומר "שלא יהיה לי אכפת". אך אם זו המשמעות, הרי שמדובר בפרדוקס – ניסיון "לשחרר" הוא למעשה ניסיון "לאחוז". להחזיק מחשבות שיישארו חיוביות, להיצמד לרגשות נעימים ולהימנע מכל מה שעלול לערער אותנו.

כאשר מישהו רוצה "לשחרר" כדי "להרגיש טוב", הוא נכנס למה שמכונה פרדוקס השליטה – מונח מתוך גישת ACT (טיפול בקבלה ומחויבות). הפרדוקס הזה מתרחש כאשר אנו מנסים לשלוט ברגשות שלנו – להדחיק, להסיח את הדעת, להימנע – כדי שלא נחוש כאב. האם זה באמת מצליח? ואם כן, האם זה עובד לטווח הרחוק?

למה אי אפשר פשוט להפסיק להרגיש?

כפי שלא ניתן לשלוט לחלוטין במחשבות שלנו (נסו לא לחשוב על פיל ורוד), כך גם ברגשות. רגשות הם מנגנון הישרדותי – הפחד עוזר לנו לזהות סכנה, החרדה מכינה אותנו לאיומים, העצב מאותת לנו לקחת פסק זמן, הכעס מעודד אותנו להגן עלינו ועל היקר לנו. אם רגשות אלו ייעלמו לחלוטין, נפסיד את תפקידם החיוני.

כך שהתקווה להפסיק להרגיש רגשות כואבים אינה מציאותית. גם אם הייתי "מצליחה לרפא" מטופל מהחרדה שלו כך שלעולם לא יחוש חרדה, הייתי למעשה פוגעת בו. חרדה היא חלק חיוני מהתפקוד שלנו – בדיוק כמו כל רגש אחר.

הנטייה שלנו היא להתרחק מכאב רגשי, אך הניסיון לעשות זאת נועד לכישלון.

אז איך בכל זאת אפשר "לשחרר"?

אני מציעה לחשוב על "שחרור" לא כעל ניסיון להפסיק להרגיש, אלא כעל הרפיה מהמאבק ברגש. כמו במשיכת חבל – אם נרפה, נפנה אנרגיה ומשאבים לדברים אחרים. במילים אחרות, קבלה היא המפתח.

למדנו לחשוב שאושר הוא היעד – שאם נעשה, נלמד, נשיג – נרגיש טוב. אך זו תפיסה צרה של חיי הנפש. אם נגדיר אושר כהרגשה מסוימת שעלינו לשמר, הרי שכל חריגה ממנה תתפרש ככישלון. קבלה מאפשרת לנו להיות – לחוות את מלוא טווח הרגשות שלנו מבלי לנסות לשנות או להיאבק בהם.

"לשחרר" היא פעולה שמטרתה להרפות מלנסות לשנות רגש לא נעים ולקבל את נוכחותו. כאשר נהיה פנויים משליטה במה שאנחנו מרגישים יהיו לנו יותר דרגות חופש לפעולה.

קבלה: לא כניעה, אלא בחירה

קל לומר "לקבל", אבל איך עושים את זה בפועל? קבלה נתפסת לפעמים ככניעה או ייאוש, אך למעשה היא תהליך מנטלי אקטיבי וגמיש. היא כוללת שני היבטים:

1. קבלה פנימית – נכונות (willingness) לחוות רגשות לא נעימים בלי לנסות לשנותם. להכיר בעצב, בכעס, בקנאה או בחרדה ולתת להם מקום בתוכנו.

2. קבלה חיצונית – פעולה בהתאם לערכים שלנו, למרות נוכחות הרגש. אנו יכולים להחליט להפנות את הקשב שלנו למה שבאמת חשוב לנו – גם כשקשה.

דמיינו שאתם מחזיקים חפץ כבד ולא נעים. אינכם יכולים להעלים אותו, אבל אתם יכולים להניח אותו על מדף ולהמשיך הלאה. הוא עדיין שם, אך אינו הדבר היחיד שמעסיק אתכם.

להיות טובים יותר בלהרגיש

בטיפול ACT, המטרה אינה "להרגיש טוב יותר" אלא "להיות טובים יותר בלהרגיש". לכן, במקום לומר "אני מרגיש כאב אבל לא מצליח לשחרר אותו", אפשר לנסות לומר:

"אני מרגיש כאב, ואני עדיין אבחר לעשות את מה שחשוב לי – אהיה עם הילד שלי, אתקדם בספר שלי, אתקשר לחבר, אנקה את הבית, אתרגל מיינדפולנס – יחד עם הכאב הזה בתוכי."

אפשר לדמיין מצב שבו אדם מרגיש חרדה לפני מצגת חשובה בעבודה. החרדה גורמת לדפיקות לב מואצות ולמחשבות מטרידות כמו "מה אם אכשל?" או "מה אם אעשה טעות?". במקום להילחם בתחושות או לנסות לגרש את המחשבות, אפשר להכיר בנוכחותן ולהמשיך להכין את המצגת בכל זאת. כלומר, להיות עם החרדה ולפעול יחד איתה ולמרות שהיא נוכחת, ולא לחכות שהיא תיעלם כדי להתחיל לפעול.

לסיכום, שחרור רגשי לא נובע מהעלמת הכאב, אלא מהיכולת לחיות חיים מלאים ומשמעותיים גם כשהכאב נוכח. זהו שחרור מהמאבק, מהציפייה להרגיש רק טוב – ובמקומו, בחירה להרגיש את כל מה שמרכיב את חוויית החיים.